אבא שלי הוא אחד הרופאים המסורים שאני מכירה. כבר 20 שנה שהוא יוצא לעבודה בשש בבוקר וחוזר רק לאחר החושך. הילדות שלי רצופה בזכרונות של טלפונים מחולים ומהמחלקה - בארוחות שבת וחג, באמצע הלילה, גם בחופשים בחו"ל. כשהיינו קמים בבוקר, לא אחת היינו מגלים שאבא התעורר באמצע הלילה ונסע לבית חולים - כי ילד שהוא מטפל בו חולה, או נפטר.
עוד בעניין דומה
רק כשהתחלתי לעבוד ב"הדסה" בעצמי בתור מתמחה בילדים, הבנתי כמה זה לא מובן מאליו. שלא כל רופא מגיע לשבת עם המשפחה שעות ארוכות, מסביר בסבלנות, ולפעמים פשוט יושב בשקט ומחזיק יד להורה עצוב ומבוהל; שלא כל רופא זוכר את כל הילדים שאי-פעם עברו במחלקתו; שלא כל רופא מכיר כל אחות וכל עובדת סוציאלית וכל מנקה ומחלקת אוכל במחלקה שלו.
זה כבר נהיה משפט בסיסי אצלי - "יעל, אבא שלך הוא רופא מדהים, את יודעת?" ואני כבר התרגלתי להגיד "כן, אני יודעת, הוא גם אבא משהו משהו".
אבל רק בחודשים האחרונים אני מבינה באמת את המסירות שלו, מסירות שאני לא בטוחה שיש בי, שאין ברוב האנשים. כי מעטים האנשים שהיו מסוגלים לעבור את מה שהוא ושאר הרופאים המופלאים במחלקה שלו עברו מאז ספטמבר.
"אני לא חושבת שמישהו דמיין לאן נגיע. גם בתסריט הבלהות של הרופאים האלו, הם לא חשבו שיפרסמו עליהם בעיתון שהם המן, ושתי (או זרש, למי שבקיא במגילה), ויזתות ומנסים להרוג את כל ילדי עין כרם"
אני לא יודעת אם הייתי עומדת באיומים מצד מנהל בית חולים, בהפניית עורף מצד הרופאים שהם עובדים לצדם כבר שנים ב"הדסה", בתקשורת שקוראת להם רופאים "נוטשים" כשבעצם הם עושים בדיוק ההפך, הם עומדים לצד החולים.
כשאני מנסה להסביר לאנשים למה מה שהנהלת "הדסה" ביקשה לעשות הוא כל כך שגוי רפואית, כל כך מסוכן, אני נותנת את הדוגמה הבאה: נניח שהילד שלך, או הנכד שלך, היה חולה בדלקת ריאות. האם היית מסכים שיטפלו בו בפנימית? האם היית נותן לרופאים שאין להם הכשרה לטפל בילדים, לאחיות שאין להן הכשרה לטפל בילדים, לגעת בילד שלך? והאם לא היית רוצה שהרופא של הילד שלך יעמוד על הרגליים האחוריות ויעשה הכל, אבל באמת הכל, כדי לא לאפשר לזה לקרות? ועכשיו דמיין שלא מדובר בדלקת ריאות, אלא באחת הפרוצדורות הכי מסוכנות ברפואה.
זה בדיוק מה שקורה בהשתלות מח עצם כעת - לוקחים ילדים ומשתילים אותם במחלקת השתלות מבוגרים. האחיות שם, שהן אחיות טובות ומקצועיות, אינן מוכשרות לטפל בילדים. הרופאים שם, שהם רופאים טובים ומקצועיים, אינם מוכשרים לטפל בילדים. ולכן זה פשוט לא משנה כמה הם אנשי צוות נהדרים - אין להם את הידע הדרוש לטפל בילדים. נקודה.
הם לא יודעים לזהות מינונים גבוהים פי כמה מהדרוש לילד (כי זה המינון הדרוש למבוגר), הם לא מכירים את הפרוטוקולים לטיפול בילדים. הם לא הוכשרו לזהות כשמצבו של ילד מידרדר. וזה עוד לפני הדיון על איך נפשו של ילד נפגעת כשהוא שוכב במחלקת מבוגרים, מוקף חולים קשים, קשישים.
הנהלת בית חולים "הדסה", במאמציה להציל כלכלית את בית החולים, הייתה מוכנה לחצות קווים אדומים, שלדעתי הם "ייהרג ובל יעבור". הם היו מוכנים לטפל בילדים באופן לא ראוי ומסוכן, ולהטיל אימה על אחיות ורופאים על מנת שלא יגלו זאת להורים. אני אוהבת את "הדסה", אני אוהבת את האנשים שעבדתי איתם במהלך ההתמחות שלי. ההנהלה הזאת היא לא ה"הדסה" שלי.
אבל אני מקוה שגם אם אני אוצב אי פעם בדילמה שבה אצטרך לבחור בין הנאמנות שלי לבית החולים לבין הנאמנות שלי לחולים שלי, אני אבחר כמו תשעת הרופאים האלו.
זה הגרעין של כל הסיפור. אבל משם, הכל הלך והידרדר כמו כדור שלג איום ונורא. אני לא חושבת שמישהו דמיין לאן נגיע. גם בתסריט הבלהות של הרופאים האלו, הם לא חשבו שיפרסמו עליהם בעיתון שהם המן, ושתי (או זרש, למי שבקיא במגילה), ויזתות ומנסים להרוג את כל ילדי עין כרם; הם לא חשבו שמשרד הבריאות, שהיה אמור להיות הרגולטור, כף המאזניים, הקול השפוי, יאיים עליהם, יאיים על בתי חולים אחרים שלא יתקרבו אל הרופאים האלו, יפיץ שקרים בתקשורת בלי מעצורים; הם לא חשבו שבתקשורת יתחולל מחול שדים ושבפייסבוק אנשים שלא מכירים אותם יגידו עליהם שהם מונעי אגו, ושהילדים הם רק נשק בידיהם; שהם יצטרכו לעמוד בבית משפט ולהתחנן על זכותם שלא לעבוד במקום שמתייחס אליהם באופן הזה.
אני לא חשבתי שאני אצטרך לקרוא יומיום דברים איומים על אבא שלי. שאני אצטרך להסביר לילדים שלי למה סבא מופיע בטלוויזיה ולמה יכול להיות שהרע ינצח. אבל למרות שזה כואב נורא, זה לא הכאב האמיתי שלי. כי זה כאין וכאפס לעומת הכאב של ההורים מהמחלקה. המצב שבו הם מעמיסים על כתפיהם לא רק את המלחמה הפרטית שלהם אלא גם את המלחמה הזו, הוא תעודת עניות למדינה שלנו ולנו.
את המלחמה הזו הם עושים יחד עם הרופאים. ואני חושבת שהסיבה היא שההורים מבינים מי נלחם לצדם, מי אתם ומי נגדם.
הלוואי והמצב הזה יגמר כבר, הלוואי ויהיה פתרון, אבל לא סתם פתרון, לא שקט תעשייתי. פתרון אמיתי, שבו חולים יקבלו את הטיפול שמגיע להם, עם הרופאים שמגיעים להם. והלוואי וכולנו נלמד שיעור מכל הסיוט של החודשים האחרונים. על המסירות של הרופאים, אבל בעיקר על המסירות של ההורים.
* פורסם במקור כפוסט ב"פייסבוק" ומובא כאן באישורה של הכותבת
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
